במסגרת העשייה של תומכי ההפיכה המשטרית, ביצעו כמה מהתומכים מהלכי השוואה למשפט הבריטי, שהיה בהם כדי להטעות אם לא למעלה מכך. בנייר עמדה קצר, שעליו חתומים מבכירי המשפט הציבורי הבריטי, המצורף להלן, פירוט קצר אודות השיטה הבריטית לאשורה.
בין החותמים – נשיא בית המשפט העליון הבריטי לשעבר (2012-2017), הלורד Neuberger; שר המשפטים לשעבר (2013-2016), הלורד Faulks; לורד David Pannick, מבכירי עורכי הדין בבריטניה ויו"ר ועדת החוקה של בית הלורדים; ופרופסור ופרופסורית בכירים מ University College London, אחת האוניברסיטאות המובילות בבריטניה.
בסתירה גמורה לטענות שהושמעו, הכותבים מצביעים על כוחו של בית הלורדים כבית נבחרים שני, פעיל, שיזם חקיקה ופועל באופן שוטף כבלם של העשייה בפרלמנט. מודגש כי גם בהצעות לשינוי המערך, נותר בלא פגע אופיו של בית הלורדים כשומר חוקתי מן המעלה הראשונה.
עוד נותחה ונדחתה הטענה לפיה לאור עקרון ריבונות הפרלמנט, השליט בבריטניה, אין לרשות השופטת בה כוחות להשפיע על קביעת מדיניות ויישומה. לפי חוק זכויות האדם משנת 1998, בידי בתי המשפט שני כוחות – פרשנות חקיקה מחזקת-הגנת זכויות אדם, הניתנת גם באופן הסותר את לשון החוק (סעיף 3 לחוק), והכרזת אי-התאמה, המיתרגמת לפעולה בהתאם להכרזה לפי התרבות המשפטית הבריטית (סעיף 4 לחוק). רק הכוח השני נזכר בידי רבים, אך בפועל, מול כשלושים הכרזות כאלה, בלמעלה מכפול מהמקרים ניתנה פרשנות לא-טקסטואלית לחקיקה הפוגעת בזכויות מוגנות.
מעבר לחוק זה, נקבע כי בתי המשפט הבריטיים הפעילו את כוחם ההיסטורי על בסיס המשפט המקובל כדי להציב מגבלות משמעותיות על עשייה שלטונית. בין היתר, התערב בית המשפט העליון בהליכי העזיבה של בריטניה את האיחוד האירופי. גם לאחר עזיבת האיחוד, מצביעים הכותבים על כך שבריטניה חוזרת ומצהירה על מחוייבותה לעמוד בהתחייבויות על-לאומיות, בין היתר דרך המשך חברותה במועצת אירופה ובכפיפותה לבית הדין האירופי לזכויות האדם. כל אלה מציבים מחסומים נוספים על ההליך החקיקתי.